נר לעילוי נשמת

אנו מוצאים במשנה ובגמרא במפורש - אֵין מְבָרְכִין …, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, (ברכות פ"ח מ"ו) ובגמרא אֵין מְבָרְכִין …, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים: מאי טעמא נר לכבוד הוא דעבידא (ברכות נג, א). מסופר על רבי יהודה הנשיא שהותיר לבניו צוואה להדליק נר לאחר פטירתו ( כתובות, קג, א').

​

נהגו בימי הביניים, שכל אחד מדליק נר אחד לכפר על אביו ואמו שנפטרו (דרכי משה, טו"ר או"ח, תר"י). המנהג הזה מתקיים עד ימינו אנו, ואחד הפוסקים האחרונים מנמק אותו כדלהלן: וזהו תיקון הנשמה, דנשמה מתקרי נר, כדכתיב: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, וגם המתים צריכים כפרה כדאיתא בספרי (ערוך השולחן או"ח תר"י). ועל כן נהוג לפני הדלקת הנר לומר : הריני מדליק נר זה למנחת ולעילוי נשמת אבי/אימי פלוני/פלונית בן/בת פלונית (שם האימא) שהיום פקודת אזכרתו.  דבר נוסף שנהוג בכל תפוצות ישראל הוא להדליק נר ביום הפטירה וההילולה של צדיק, ולומר שהדבר לעילוי נשמתו.

​

בספרי לפרשת האזינו דורשים על הפסוק כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' (דברים כ"א,ח) - כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – אלו החיים, אֲשֶׁר פָּדִיתָ – אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים.

​

הסביר רבנו בחיי: הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה המלך ע"ה לנר, הוא שאמר נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. (רבינו בחיי שמות כה,לא)